<h1>כתובות צ"ד ע"א</h1>
<h2>דף לז.</h2>
פרט למכחש באחד מן האחין בא' מן השותפין. מוקים לה בגמרא דליכא אלא כפירת דברים, כגון דאמרי ליה מתרוינן יזפת מנה ואמר אנא מחד מיניכו יזפינא מנא, ואין כאן אלא כפירת דברים (ד)בעלמא, דלאידך דקא כפר לית ליה פסידא דהא אודי (ליה) דמחד מהון יזיף ונשבע על שקר. פרט למכחש בעדים ובשטר. כגון דאמר לויתי ולא לויתי בעדים, לויתי ולא לויתי בשטר, ואין כאן אלא כפירת דברים בעלמא.
ירושלמי [ה"א], אמר ר' יוסי הדא אמרה. הרב ר' אברהם אב ב"ד פירש מדאמרי' במכחש בא' מן השותפין דאין כאן כפירת ממון, מכלל דלא מצי הדר טעין האי דאודי ליה אנא שקילנא ליה לכוליה מנה פרס בתורת פרעון פרס בתורת מתנה שרצה הלה ליתן לי ואתה פסדת דהא כפר לך, אלא אמרינן ליה כיון דאודי לך כמאן דאודי לחברך דמי, שהרי מדינא היית יכול להוציא כל המנה מיד הלוה, ולא מצי הלוה לדחותך בחלקך לבד ששנים שהלוו לאחד יכול האחד לתבוע כל החוב ולא מצי אידך למימר לאו בעל דברים דידי את בחלק חבירך, הילכך כל מה שאתה נוטל מן הלוה חייב אתה ליתן לחבירך חלקו, והיינו דאמר ר' יוסי הדא אמרה, כלומר כשם שאחד מן המלוין מצי למתבע כל החוב, כך אחד מן הלווין חייב לתבוע כל החוב. ונראה לי שאינו חייב אלא כדין ערב שאחר שישבע חבירו שאין לו מה לפרוע, אבל אינו חייב כדין קבלן, והיינו דקאמר ערבאין וקבלנין. ויש כדמות זה ראייה בפ' השואל כמו שכתבנו שם. כך כת' הראב"ד ז"ל שני שותפין שהלוו לא' יכול אחד מהן לתבוע כל החוב. כתב רבינו שצ"ו אינו מחוור לן, שאין הירושלמי מתפרש לי יפה, ועוד בודאי אם אחד מהם יכול לתבוע כל החוב, כיון שקדם זה ותבעו ונשבע ונפטר הלה משניהם כיון שתבעו זה ונשבע זה לא הפקדתם אצלי, אין חבירו יכול לתבוע אלא בחלקו, ואפילו בחלקו נמי אם תבעו ונתחייב לו שבועה אינו חוזר ונשבע ונפטר בראשונה, דאמרי שבועה לאחד שבועה למאה, כדאיתה בפרק מי שהיה נשוי
